לאורך השנים נכתבו המון ספרים על תהליך הכתיבה, בין אם מדובר בספרי הדרכה לכותב המתחיל ובין אם ביצירות ארספואטיות שעוסקות בפנים האמנותיים של הכתיבה; אולם עד שפגשתי בספר 'אקס ליבריס' מאת אן פדימן, לא חשבתי שאפשר לכתוב ספר על תהליך הקריאה ועל היחסים בין אנשים לספרים שלהם.
הספר הזה גרם לי לרצות להקיף את עצמי בספרים מכל סוג ומין ולא להפסיק לקרוא לרגע עד סוף חיי. התיאור של פדימן את חיי הקריאה שלה ואת יחסיה המורכבים עם ספריה יוצר תחושת הזדהות אצל מי שהקריאה היא חלק מאורח חייו ותחושת קנאה אצל מי שהספרים משמשים לו כמחזיקי דפים או כמעצורים לדלת. מומלץ בחום גם לאלה וגם לאלה.
אקס ליבריס
מתוך גב הספר:
בשמונה-עשרה רשימות אינטימיות, מלאות הומור ומבריקות, מתוודה אן פדימן – מסאית אמריקנית חשובה, עורכת ומרצה – על יחסיה הסימביוטיים עם הספרים שבחייה. היא כותבת על הקריאה בהם, המגע שלהם, כוחם ללכד בני אדם ולהיטיב את רוחם, תפקידם המכריע לעתיפ ברגעי חיזור ובתוך הדינמיקה המשפחתית, במיטה לפני השינה, במסעדה, ובעצם בכל מקום שבו חיים בני אדם.
"אקס ליבריס: וידויים של קוראת מצויה" ראה אור בשנת 1998 וזיכה את פדימן בשבחיהביקורת ובאהדת הקוראים. הוא תורגם עד מהרה ל- 14 שפות, ובהן פינית, קוריאנית, קטלנית, נורווגית וסינית. הוא מצוטט בכל העולם ובכל השפות על ידי מבקרים וקוראים מצויים כאחד.
עכשיו גם הקורא העברי יכול להצטרף לקהילת הקוראים האוהדים שקנתה לה אן פדימן עם צאתו לאור של הספר הזה, שהוא המצליח ביותר מבין ספריה.
אן פדימן נולדה למשפחה של מכורים לספרים. היא בתו של קליפטון פדימן, שהיה מבקר, מסאי ועורך ספרים נודע בפני עצמו, ושל אנלי ויטמור ג'ייקובי, תסריטאית ועיתונאית. אן פדימן היא עורכת ספרים וכתבי עת, ומסות שלה מתפרסמות בקביעות ב"ניו יורק טיימס", "ניו יורקר", "וושינגטון פוסט", ועוד.
וידוייה של קוראת מצויה מאת אן פדימן, תירגמו מאנגלית יואב הלוי ורוני אמיר , הוצאת "אחוזת בית" בשיתוף עם הוצאת "מבע", איור עטיפה: רוקוול קנט, עיצוב עטיפה: סטודיו דויד חליבה, 175עמודים.
אלבום הבכורה של The Trees & The Bees הוא מסוג האלבומים שאפשר לטבוע בהם בנעימים כבר מהשמיעה הראשונה. מצד אחד, יש בו עומק מוסיקלי ומגוון רחב של כלים, קולות וצלילים ומצד שני, הוא לא דורש ריכוז וידע מוסיקלי נרחב כדי להצליח להינות ממנו.
The Trees & The Bees
הסגנון המוסקילי שלהם מוגדר על ידם כ"שילוב מכשף של פולק, קאנטרי, אלטרנטיבי והרבה צוף" ואין פלא שהם בחרו כמפיק מוסיקלי באדם שפלן, מוסיקאי שתמיד מצליח לשלב בצורה מושלמת בין סוגים שונים של מוסיקה. וצוף.
על עיצוב הסאונד הסופי שנערך בלונדון אחראי ג'ון דנט שעבד בין היתר עם גולדראפ, ניק דרייק ופי.ג'יי הארווי.
לפני מספר שבועות התבשרנו כי אקו"ם חתמה על הסכם תמלוגים עם יוטיוב לפיו יוצרים החברים בארגון יקבלו תמלוגים לפי מספר הצפיות בסרטוני הוידאו שלהם המופיעים באתר. הבשורה המשמחת הזו מעוררת תקוות רבות ואיתן גם את התהייה כיצד, ואם בכלל, ישפיע מהלך כזה על שוק המוסיקה הישראלית?
אחת ההשלכות האפשריות, למשל, יכולה להיות התעוררות מחדש של פורמט הוידאוקליפ שכמעט ונכחד מאזורינו בשל היעדר פלטפורמת שידור ראויה. אחרי שבמשך שנים לא היה בישראל בית תקשורתי ראוי לשדר בו קליפים מלבד תוכניות המוסיקה של הערוץ הראשון והתקופה הקצרה שבה ערוץ המוסיקה הצדיק את שמו, נוצרה סופסוף אפשרות ראויה לשידור ולצפייה בקליפים. אך העידוד הפוטנציאלי ליצירת קליפים שמאפשר ההסכם בין אקו"ם ליוטיוב מעלה שאלה רחבה אף יותר: האם ישנה הצדקה כלשהי, כלכלית ו/או אמנותית, ליצירת קליפים בישראל של ימינו?
הוידאוקליפים החלו את דרכם בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת כשהוקרנו בבתי קולנוע, אך קיבלו את תהילתם הגדולה בשנות ה-80 הודות לערוצי הטלוויזיה הייעודיים כמו MTV ו VH-1 ששידרו וידאוקליפים במשך 24 שעות ביממה. אמנים כמו מדונה ומייקל ג'קסון זכו להצלחה רבה לא מעט בזכות הקליפים שיצרו לשיריהם אשר שודרו ללא הרף בערוצי המוסיקה. מטרת הוידאוקליפים הייתה להגדיל את כמות המאזינים לשירים באמצעות עזרים ויזואלים וניצול מעמדה של הטלוויזיה כאמצעי התקשורת המרכזי והמשפיע ביותר. אך כיום, בעקבות המהפכות הטכנולוגיות שיצרו האינטרנט ורשת הסלולר, חל כרסום משמעותי בכוחה של הטלוויזיה ובתפקודה כמדורת השבט התקשורתית, וכתוצאה מכך, נפגעה גם ההצדקה הכלכלית של הוידאוקליפים ושל ערוצי המוסיקה.
נותרה, אפוא, ההצדקה האמנותית לפיה ישנו ערך אסתטי ויצירתי חשוב לוידאוקליפים. כאן יש צורך להפריד בין קליפים מבוימים ומתוסרטים ובין קליפים המתעדים את האמן מופיע ועושים שימוש אך ורק בטכניקות עריכה. ההצדקה האמנותית מיוחסת לרוב לקליפים המבוימים שלמעשה מציגים סרט קצר באורך של כארבע דקות כשהשיר משמש כפס הקול. אין כל ספק כי הסרטים הקצרים הללו יכולים להוות יצירות אמנות של ממש שמשלבות צליל ותמונה לכדי חוויה רב חושית, אך קיימת גם אפשרות שהפרשנות הויזואלית לשיר פוגמת בו כשהיא משדכת לו ערכים ויזואליים ספציפיים שייקבעו בראשם של המאזינים ולמעשה ייצרו מעין פרשנות רשמית ולא אישית לשמיעת השיר. כיוון שאמנים לא יוצרים את הקליפים ביחד עם השירים כמקשה אמנותית אחת אלא מדובר בשתי יצירות נפרדות כשאחת תלויה בשנייה, מתחדדת התחושה שהמטרה העיקרית של יצירת הקליפ היא שיווק השיר לקהל רחב יותר ומשיכת תשומת ליבו באמצעים ויזואליים, ואילו השאיפות האמנותיות תופסות מקום משני בלבד.
נראה אם כן כי למרות המעבר לפלטפורמות שידור וצפייה ראויות ברשת האינטרנט, פורמט הוידאוקליפ נמצא בסכנת הכחדה כאשר נוסף להצדקה האמנותית שלו שהייתה תמיד מוטלת בספק, הוא איבד בשנים האחרונות, במיוחד בישראל, גם את ההצדקה הכלכלית שלו שהייתה כאמור ההצדקה העיקרית לקיומו. כמו במקרים אחרים של שינויים טכנולוגים, גם כאן סביר להניח שהקליפים לא ייעלמו כליל מהנוף התקשורתי אלא יהפכו לפריט אספנים ואולי אף יחזרו לאופנה בגל וינטג' עתידי, אבל כפורמט לקידום שירים הם איבדו את הרלוונטיות שלהם על אף ההסכמים שחותמת יוטיוב בימים אלה עם ארגוני אמנים ברחבים העולם. יהי זכרם ברוך.
מתוך הקומוניקט: לאחר שהות של מספר שבועות באולפניLeeders Farm באנגליה, סיימה להקתTrademark את הקלטות האלבוםFuture Analogue. באולפן ההקלטות הלהקה חרשה עבודה עם המפיקNick Brine (שהקליט בעבר אתOasis והפיק אתThe Darkness ), הרביצה סחבקייה עםDan Hawkins (הגיטריסט של The Darkness ), סגרה על חוזה ניהול עםFearless Musicוקינחה בכמה הופעות ברחבי היבשה הבריטית- פריצה אמיתית לשוק הבריטי , שנחשב לשוק הסגור בפני להקות ישראליות. טריידמארק הם: דן נווה (שירה, גיטרה), יהלי קורן (בס, שירה), רועי הלוי (גיטרה, שירה) ונועם גריידי (תופים(. הצייר והאמן המוערך, יוסף קריספל, הוא הכשרון שמאחורי העטיפה של האלבום.
אור כשדים/כדור ברזל
מתוך הקומוניקט: אלבום LIVE וDVD מהופעת האיחוד. אור כשדים שהתאחדה לפני כשנה וחצי למופע מרגש ובועט סחפה קהל ותיק ונאמן מימי הרוקסן משולב בקהל צעיר ומשולהב שנחשף אליהם מ"אחד מול אחד", אותו דיסק אחד ויחיד שיצא בשנת 91. הפידבק האדיר שקיבלו מהקהל האוהד והתקשורת בהופעת האיחוד שבה גם השיקו את האלבום המשולש "שקיות" הבעיר בהם את אש היצירה והדרך לחדר החזרות ולהרחבת הרפרטואר היתה קצרה.
סיון יחיה/ נצחונות
מתוך הקומוניקט: שמה של סיון יחיה מסתובב כבר לא מעט זמן בקרב חובבי הרוק והמוסיקה בכלל. יחיה, בוגרת ביה"ס "רימון" לא מפסיקה להופיע, בין אם עם חומרים מקוריים שלה ובין אם במסגרת מופעי מחווה לא שגרתיים אותם יזמה דוגמת המופע "מחכות למשיח" שכלל ביצועים של זמרות לשירי האלבום המיתולוגי של שלום חנוך, "יום הולדת לפול מקרטני" שכלל תרגומים שלה לשירים של הביטלס, ועד לפרוייקט היוטיוב לדני סנדרסון בו חידשה את שיריו. יחיה היא פצצת אנרגיה מוסיקלית, ואל תטעו בקול הכמעט ילדי שלה – מדובר ברוקרית אמיתית וחדה שיודעת לבעוט. השירים שלה עוסקים לא מעט בחוויות שלה עצמה, מערכות יחסים, והתבוננות פנימית אל תוך עצמה.
מדובר בשני טורים גנוזים מתוך מדור שכתבתי ב-NRG והחלטתי לפרסם אותם כדי לתת כבוד מינמלי לאמנים שיצרו את האלבומים הללו.
CatastroPie/ Gummy Bears
ארבעה וחצי כוכבים
בקצרה: אלבום בכורה להרכב קטסטרופאי שיוצר מוסיקה שמשלבת בין צעצועים לאלקטרוניקה (ונקראת בהתאם Toytronica) וטוען שהיא נשמעת "כמו רדיוהד בחנות צעצועים". האלבום נוצר כאשר עידו שטרנברג, גיטריסט וסינגר-סונגרייטר, קנה סינתיסייזר 2 אוקטבות והתחיל להלחין באמצעותו שירים שנשמעו אחרת לחלוטין מהשירים שיצר בעבר. הוא חבר למפיק טל אבירם ולאחר עבודה משותפת שערכה כארבע שנים הם הגיעו לתוצאות הרצויות והחליטו לשחרר את השירים לאוויר העולם.
CatastroPie
עוד משתתפים:עידו שטרנברג, טל אבירם, שחר גלזר, אביב כהן, נועם ויזנברג.
פלוס:האלקטרוניקה והצעצועים לא משנים את העובדה שמתחת לשכבות, מדובר באוסף של שירים מעולים, שמכילים טקסטים חדים ולחנים מעניינים.
מינוס: הטויטרוניקה שהיא ה"שטיק" של האלבום, לפעמים קצת מפריעה. בחלקים מסויימים היא משתלבת להפליא, אך באחרים הסאונד הסלולרי משתלט על השיר ומכביד על ההאזנה.
שורה מנצחת: "Shut the lights now/ It helps me see/ Through the poses/ Surrounding me/ Shut the lights down it helps me feel/ Free from faking my sex appeal"
בקצרה: אי.פי שני להרכב עם הכינוי השנון The Raw Men Empireשמגדיר את המוסיקה שלו בצורה מעניינת כ"פריק פולק מלנכולי, אבל עם הרבה שמחת חיים". חברי ההרכב הכירו בפאבים השכונתיים של פלורנטין ומשתדלים להביא את האווירה ההיא לתוך המוסיקה, כאשר את האלבום החדש הם הקליטו לייב באולפן הביתי שלהם והוא משופע באלתורים שמבקשים "לתפוס את הרגע".
פלוס:כל הדברים הטובים שיש למוסיקת אינדי להציע באים לידי ביטוי בפעילות של הלהקה הזו: החל מנועזות יצירתית, דרך נאמנות וכנות אמנותית וכלה בשימוש מעורר השראה באפשרויות הרבות שמציע המרחב הקיברנטי.
מינוס: לניסיון "לתפוס את הרגע" יש מחיר והוא שלא כל רגע שווה שיתפסו אותו. כך קורה שגם בתוך אלבום שאורכו 18:45 דקות (מחווה לספינה SS Arctic, ששקעה ב-1854 באסון הימי הראשון שהתרחש באוקיינוס האטלנטי) יש רגעים פחות מוצלחים ומעייפים שהיו יכולים לעבור טוב יותר בהופעה מאשר באלבום מוקלט.
שורה מנצחת: "If you eat all the time and can't have fun in the sun/ Then try to lose weight, your diet ain't so great/ But when you go to the beach
they won't think you're a whale and that is swell, yeah that is swell!"
בקצרה: אלבום בכורה ללהקה הצעירה והאנרגטית בעלת השם המבטיח 'תעני אסתר' שיוצרת מוסיקה מרקידה ושמחה באמצעות השפעות מוסיקליות מהסיקסטיז, טקסטים קלילים, והגשה ילדותיות משעשעת.
תעני אסתר
עוד משתתפים:דיוויד מזרחי, ליאור פרלשטיין, שי רוט, עומר בסן, אורי זליג, דן בהריר, רועי נדל, ספי ציזלינג, יאיר קז, ליעד כהן, נעם דורמבוס, גיא לומר, יאיר סלוצקי.
מינוס: טקסטים רזים שאמנם מתאימים לאווירת החופש והשמחה שהלהקה מציגה, אבל חסרים מימד הומוריסטי משמעותי יותר שהיה יכול להצדיק את עצם השימוש במילים אלה ולא באחרות.
שורה מנצחת: "כן, למות בפרדס חנה/ כן, בחופש הגדול/ לא עושה כלום בגללך/ לא עושה כלום"
בקצרה: אלבומה הרביעי של להקת התפוחים משלב בין הפ'אנק והגרוב המוכרים שלהם לבין צלילים מן המזרח התיכון וצפון אפריקה. הלהקה, שמורכבת מתשעה נגנים שיוצרים מוסיקה שמחה וקופצנית, זכתה במשך שנים להצלחה רבה באנגליה וחבריה מחלקים את פעילותם בין האי הבריטי לישראל. באלבום החדש משתפים חברי הלהקה פעולה עם פרד ווסלי, הטרומבוניסט והמנהל המוזיקלי של ג'יימס בראון המנוח ,ועם סולן הברירה הטבעית שלמה בר שמסייע בהוספת המימד האוריינטלי לאלבום.
עוד משתתפים:ארתור קרסנובאב, ירון אוזאנה, אולג ניימן, יקיר ששון, ארז טודרס, עופר טל, אלון כרמלי, יונדאב הלוי, אורי וורטהיים, פרד ווסלי, שלמה בר, אילן בן עמי.
התפוחים
פלוס: אלבום מלא בגרוב כיפי, שלא בא על חשבון מורכבות וחיפוש מוסיקלי.
מינוס: השילוב עם שלמה בר, שמסמל כיוון מוסיקלי חדש בדרכם של התפוחים, משמש להם לעיתים לרועץ כשהחיבור המוסיקלי נשמע תלוש ולא אותנטי.
בקצרה: אלבום תשיעי למוסיקאי הג'אז אלברט בגר (אחיו של המוסיקאי מני בגר), שבו הוא מנסה לתאר באמצעות כלי הנגינה מסע פנימי אל תוככי הנפש שבו הוא עורך עימה דין וחשבון ומנסה לבסוף להגיע לשלום ולשלווה כפי שנרמז משמו של האלבום. אחרי שבאלבומו הקודם Big Mother ניסה לעסוק בנושאי אקולוגיה וסביבה, חוזר בגר באלבום הנוכחי לעסוק באנושיות ובפנימיות והוא עושה זאת במהלך שישה פרקים שונים שמתארים את המסע הנפשי באמצעות תמות שמתפוגגות באיטיות אחת אל תוך השניה עד שלאחר כ-54 דקות מושלם המסע והאלבום מסתיים.
אלברט בגר
עוד משתתפים:אסף חכימי, דניאל בנדיקט, עידו בוקלמן, אבי אלבז.
פלוס: מקוריות, נועזות ומורכבות מוסיקלית.
מינוס: אלבום לא קומוניקטיבי שמצריך תשומת לב מרבית כדי להפיק ממנו הנאה והופך לבלתי נסבל אם הוא מושמע כאלבום רקע.
בקצרה: פרוייקט בכורה שהוא שיתוף פעולה בין קרן פלס (Palacz), זמרת ויוצרת בתחומי המוסיקה, המחול והאמנות הפלסטית, ומיכאל גוטליב, זמר ופסנתרן שהוציא לאחרונה את אלבום הבכורה שלו 'נסיעה'. המוסיקה של קורטיזון היא מוסיקה אלקטרונית בסגנון שהם מכנים "הארדקור דאון טמפו" המשלב סימפולים יחד עם כלים חיים וקולותיהם של הצמד. האלבום מורכב מחמישה קטעים קצרים ועמוסים שמבוססים על טקסטים של פרויד שמוקראים לאורך האלבום, כאשר כל קטע מדבר על גורם חיצוני כלשהו שיוצר הנאה (פיצה, אספרסו, סקס). מעבר לכל האמור לעיל, החידוש הגדול של קורטיזון הוא בהוצאת האלבום על דיסק און-קי אותו הם מכנים E-Key (בפרפרזה על אריכי נגן קצרים שנקראים E.P) והוא מעוצב בצורת גלולה.
קורטיזון
עוד משתתפים:בת-אור קאלו, דומיניק גרייס.
פלוס:נועזות של הצמד ביצירת אלבום קונספט שמשלב טקסטים מורכבים של פרויד עם טכנולוגיה חדשנית לכדי יצירה פוסט מודרנית ראויה.
מינוס: אלבום קשה לשמיעה שמצריך אוזן סבלנית לצלילים אלקטרוניים. לחובבי הז'אנר.
