כלכלה לכל ילד

בורסה, איגרות חוב, קרנות פנסיה, מדד, ריבית, תשואה, בעלי מניות, בעלי שליטה, צמיחה, נאסד"ק, הנפקה, קרן המטבע. כמעט כל אדם בוגר מוצא את עצמו מול ערימת המושגים הזו בו בזמן שרובנו לא ממש מבינים את פשרם, לא כל שכן את משמעותם בהקשרים רחבים יותר של התנהלות שוקי ההון המקומיים והעולמים.

ישנם עוד נושאים רבים שרובנו לא מבינים את פשרם, אך מעט מהם כה נוגעים לחיי היומיום שלנו כמו אלה מתחום הכלכלה. רוב בני האדם בישראל (ואולי גם בעולם) מסיימים את בית הספר התיכון ואת השירות הצבאי שלאחריו בלי שיש בידיהם את הכלים הדרושים לנהל את כלכלתם ורווחתם האישית בנבונות ובעצמאות. לרוב הם תלויים בהוריהם שמנחים אותם בצעדיהם הראשונים כמו פתיחת חשבון בנק או התנהלות מול ביטוח לאומי. כך קורה שחוסר הידע וההבנה הכלכליים הבסיסיים מחלחלים פעמים רבות מדור לדור כשהמרוויחים העיקרים מהתופעה הזו הם האנשים והמוסדות שנמצאים בראש הפירמידה.

מצד אחד, אין אנו רוצים לגדל דורות של אנשים שיהיו שקועים אך ורק בענייני כספים מבלי לפתח אצלם שאר רוח בתחומים שאין להם ערך כלכלי כמו ספרות, היסטוריה, תנ"ך או אזרחות. מן הצד השני, המדינה ומערכת החינוך צריכים להיות אחראים על הכישורים הבסיסיים שהם מבקשים להעניק לאזרח כדי לדאוג לעתידו ולרווחתו ועל כן הם אינם יכולים להשמיט תחום כל כך משמעותי בחיי האזרחים כמו כלכלה והתנהלות פיננסית מגבולות אחריותם.

על כן כולי תקווה כי במסגרת השינויים הארגוניים שהציבור בתקופה זו מבקש לעשות בהתנהלות המדינה, ימצאו לנכון גם לטפל בסעיף שולי הזה לכאורה ולמצוא דרך לגדל אזרחים עם הבנה ותודעה כלכלית בסיסית שיכולו לשמש להם לעזר בתכנון עתידם.

מעבר לרווחה האינדיבידואלית של האזרחים, מהלך כזה גם יכול לשפר את ההתנהלות המאקרו כלכלית של מדינות העולם כפי שהסביר לאחרונה הכלכלן פרופ' הא-ג'ון צ'אנג בראיון לכלכליסט:

מה צריכים לעשות האזרחים? לעזור לממשלות להשתחרר מרעיון העוועים של שוק חופשי, ובעצם לצאת למלחמה על הכלכלה. "אסור להשאיר את הכלכלה לכלכלנים", הוא כותב. "מקצוע הכלכלה הסב ב־30 השנים האחרונות נזק לרוב האנשים". האזרחים צריכים להבין יותר בכלכלה, הוא טוען, ולהפוך למה שהוא מכנה "אזרחים עם מודעות כלכלית". "לכל אחד מאיתנו יש הרבה דעות על מגוון נושאים בלי שבהכרח תהיה לנו הכשרה טכנית", הוא אומר. "אני בטוח שלהרבה מהקוראים שלך יש דעות מגובשות על התחממות גלובלית, תקנים להיגיינה במזון או המצב הפוליטי בלי שיהיה להם תואר בתחומים האלה. אז למה אנשים חוששים לגבש דעות מוצקות על הכלכלה? כי עברנו שטיפת מוח שלפיה כלכלה היא דבר קשה שאנשים נורמלים לא יכולים להבין. זה לחלוטין לא נכון. הכלכלה ניתנת ברובה להסבר במונחים ידידותיים למשתמש. נכון שיש כמה פרטים טכניים שרק מומחים יכולים להבין, אבל כל אחד יכול להבין את העקרונות. וזה הצעד הראשון לקראת מימוש הזכויות הדמוקרטיות שלנו בנוגע למדיניות הכלכלית שהמנהיגים מכתיבים. בדרך כלל כשמציגים לאנשים קצת מספרים הם נבהלים ואומרים: 'המומחים בטח צודקים'. וזה בדיוק מה שאסור שיקרה, כי בשם פתרונות מדעיים וטכניים, המומחים האלה מצליחים לעשות ככל העולה על רוחם ולא לשאת בתוצאות".

חרדי וטוב לו

אחת לכמה זמן מתפרסמים סקרים בעיתונים שמפלחים את האוכלוסיה בישראל ביחס לשאלות פוליטיות שונות כמו "האם אתה מסכים לפתרון שתי מדינות לשני עמים?" או "האם בתמורה להסכם שלום עם סוריה תסכים לוותר על רמת הגולן?". לעומת זאת, מעולם לא נתקלתי בסקר ששאל שאלות לא פחות גורליות עבור האזרחים במדינת ישראל כמו למשל: "האם אתה מסכים למימון הממשלתי שניתן לאוכלוסיה החרדית במדינת ישראל?", "האם אתה מסכים לכך שהאוכלוסיה החרדית תקבל פטור משירות צבאי?" או "האם אתה מסכים שמוסד הרבנות יהיה הקובע הבלעדי בנושא נישואין וגירושין?"

בשיח החילוני, נראה שנושא הפרזיטיות החרדית נתפש כמעין גזרה משמים שנהוג להתלונן על קיומה ובו זמנית לקבלה כמצב נתון. זה מה יש ועם זה נצטרך לשרוד מול האויבים מבחוץ המבקשים להורגינו.

 אבל בזמן מחאה חברתית כמו זו ששוטפת את ישראל בימים אלה, אולי הגיע הזמן להכנס בעובי הקורה של הסטטוס קוו החרדי-חילוני ולשנות אותו מן היסוד. אין ספק שמדובר בקופת שרצים שאף אחד לא רוצה לפתוח, אבל אם הרוב החילוני במדינה התחיל במלאכה של שינוי הסדר החברתי-כלכלי בישראל, רצוי גם שיגמור. לא יתכן שקבוצה הולכת וגדלה של אנשים יחיו כנטל כל כך משמעותי על שאר חלקי החברה. שנים של יהדות חרדית בגולה התקיימה בלי תמיכה כלכלית של מדינה ואף אחד לא ראה בכך פסול; אין שום חוק מוסרי או הלכתי שאוסר על חרדים לעבוד והאנומליה הזו צריכה להפסק.

היום חל תשעה באב ודווקא ביום סמלי כזה אני מציע לעשות מעשה שעלול לגרום לשנאת אחים ולקרע גדול. אבל אם החרדים באמת מאמינים בצורך לשמור על אחדות בתוך העם היהודי, הם צריכים לקחת אחריות על מעשיהם ולשאת בחובות שחלים על רוב אזרחי המדינה מלבדם. החילונים מצידם, אולי יחד עם אנשי הציונות הדתית, צריכים לאחד את השורות גם בנושא הזה ולהגיד אחת ולתמיד: די לנטל החרדי - העם דורש צדק חברתי. 

מקלות בגלגלים

בימים האחרונים החלו לצוף יותר ויותר קולות שמתנגדים בדרך זו או אחרת למחאה החברתית ששוטפת את ישראל מזה כמה שבועות. טענות מטענות שונות הופנו כלפי המפגינים ובינהן למשל: למחאה אין מטרות מוגדרות, היא שמאלנית מידי, המנהיגים שלה אינטרסנטים שמאוהבים במצלמות, אין הצדקה לקרוא להפלתו של ביבי כשכל הממשלות לפניו היו אחראיות לא פחות למצב שנוצר, המפגינים אוכלים סושי ומעשנים נרגילות – הם מפונקים עשירים ושמאלנים, רצוי שאנשי המאהל יחתכו בתקציב מכון הכושר שלהם והנסיעות לחו"ל לפני שהם מתלוננים ועוד ועוד.

זהו אחד מאותם מקרים מובהקים שבהם שופכים את התינוק עם המים. כמובן שבמדינה דמוקרטית מותר ואף רצוי להביע דעות שונות ולהתווכח, אבל הנסיון לחבּל בתקווה העתידית של מעמד הביניים לחיי רווחה טובים יותר במדינה רק בשם תחושות קיפוח בעוון חוסר ייצוג הולם של דעותיכם, הוא נסיון צדקני ומיותר.

המערכת הפוליטית בישראל של ימינו, והעומד בראשה במיוחד, מושפעים בצורה יוצאת דופן מהמושג המעט אמורפי שנקרא "דעת הקהל". בשבועות האחרונים הפוליטקאים לא ידעו את נפשם מרוב תסכול על חוסר היכולת שלהם להשפיע על "דעת הקהל" שנוצרה בעקבות המחאה החברתית. הביקורת נגד המחאה החברתית מבקשת להצר את רגליהם של מנהיגיה הנוכחיים של המחאה מבלי להציע אופציה חילופית ראויה, וכך היא משחקת לידיהם של הפוליטקאים ועוזרת להקטין את להבות המחאה על ידי מתן תחושה שדעתו של הקהל השתנתה. 

אני יכול להבין את רגשות המבקרים; ניחנתי בחוש ביקורת לא מבוטל שהתפתח עם השנים מתוקף עבודתי כמבקר מוסיקה ומלימודי באקדמיה שבהם נתבקשתי לקרוא טקסטים רבים ולבקרם - כך שאני מתקשה שלא לראות פגמים בכל דבר שנחות עליו עיני. גם לי יש ביקורת על המחאה, על ראשיה ועל חלק מסיסמאותיה, אבל יש זמנים שעדיף לשתוק בהם, להבליג, לראות את התמונה הכללית ולהפריד בין עיקר לטפל. לכן אני שומר את הביקורת שלי לעצמי כדי לא לפגוע במהות המהלך שהתגבש – השמעת קולו של מעמד הביניים ושאיפה לרווחה עתידית טובה יותר.

אני לא מציע סתימת פיות, אבל עשו טובה, אם אתם באמת תומכים ברעיון הכללי של שינוי חברתי כך שהפערים יקטנו ואיכות החיים של כלל האזרחים תשתפר, הצטרפו למחאה ונסו להוביל אותה כראות עינכם. הביעו את דעתכם, אבל אל תשכחו שיש לכם שותפות גורל עם כמות גדולה של אנשים ולפעמים עדיף שתוותרו על אמירה שהיא צודקת מבחינתכם כדי להשיג את המטרה הגדולה יותר.   

רקוויאם לוידאוקליפ

לפני מספר שבועות התבשרנו כי אקו"ם חתמה על הסכם תמלוגים עם יוטיוב לפיו יוצרים החברים בארגון יקבלו תמלוגים לפי מספר הצפיות בסרטוני הוידאו שלהם המופיעים באתר. הבשורה המשמחת הזו מעוררת תקוות רבות ואיתן גם את התהייה כיצד, ואם בכלל, ישפיע מהלך כזה על שוק המוסיקה הישראלית?

אחת ההשלכות האפשריות, למשל, יכולה להיות התעוררות מחדש של פורמט הוידאוקליפ שכמעט ונכחד מאזורינו בשל היעדר פלטפורמת שידור ראויה. אחרי שבמשך שנים לא היה בישראל בית תקשורתי ראוי לשדר בו קליפים מלבד תוכניות המוסיקה של הערוץ הראשון והתקופה הקצרה שבה ערוץ המוסיקה הצדיק את שמו, נוצרה סופסוף אפשרות ראויה לשידור ולצפייה בקליפים. אך העידוד הפוטנציאלי ליצירת קליפים שמאפשר ההסכם בין אקו"ם ליוטיוב מעלה שאלה רחבה אף יותר: האם ישנה הצדקה כלשהי, כלכלית ו/או אמנותית, ליצירת קליפים בישראל של ימינו?

הוידאוקליפים החלו את דרכם בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת כשהוקרנו בבתי קולנוע, אך קיבלו את תהילתם הגדולה בשנות ה-80 הודות לערוצי הטלוויזיה הייעודיים כמו MTV ו VH-1 ששידרו וידאוקליפים במשך 24 שעות ביממה. אמנים כמו מדונה ומייקל ג'קסון זכו להצלחה רבה לא מעט בזכות הקליפים שיצרו לשיריהם אשר שודרו ללא הרף בערוצי המוסיקה. מטרת הוידאוקליפים הייתה להגדיל את כמות המאזינים לשירים באמצעות עזרים ויזואלים וניצול מעמדה של הטלוויזיה כאמצעי התקשורת המרכזי והמשפיע ביותר. אך כיום, בעקבות המהפכות הטכנולוגיות שיצרו האינטרנט ורשת הסלולר, חל כרסום משמעותי בכוחה של הטלוויזיה ובתפקודה כמדורת השבט התקשורתית, וכתוצאה מכך, נפגעה גם ההצדקה הכלכלית של הוידאוקליפים ושל ערוצי המוסיקה.

נותרה, אפוא, ההצדקה האמנותית לפיה ישנו ערך אסתטי ויצירתי חשוב לוידאוקליפים. כאן יש צורך להפריד בין קליפים מבוימים ומתוסרטים ובין קליפים המתעדים את האמן מופיע ועושים שימוש אך ורק בטכניקות עריכה. ההצדקה האמנותית מיוחסת לרוב לקליפים המבוימים שלמעשה מציגים סרט קצר באורך של כארבע דקות כשהשיר משמש כפס הקול. אין כל ספק כי הסרטים הקצרים הללו יכולים להוות יצירות אמנות של ממש שמשלבות צליל ותמונה לכדי חוויה רב חושית, אך קיימת גם אפשרות שהפרשנות הויזואלית לשיר פוגמת בו כשהיא משדכת לו ערכים ויזואליים ספציפיים שייקבעו בראשם של המאזינים ולמעשה ייצרו מעין פרשנות רשמית ולא אישית לשמיעת השיר. כיוון שאמנים לא יוצרים את הקליפים ביחד עם השירים כמקשה אמנותית אחת אלא מדובר בשתי יצירות נפרדות כשאחת תלויה בשנייה, מתחדדת התחושה שהמטרה העיקרית של יצירת הקליפ היא שיווק השיר לקהל רחב יותר ומשיכת תשומת ליבו באמצעים ויזואליים, ואילו השאיפות האמנותיות תופסות מקום משני בלבד.

נראה אם כן כי למרות המעבר לפלטפורמות שידור וצפייה ראויות ברשת האינטרנט, פורמט הוידאוקליפ נמצא בסכנת הכחדה כאשר נוסף להצדקה האמנותית שלו שהייתה תמיד מוטלת בספק, הוא איבד בשנים האחרונות, במיוחד בישראל, גם את ההצדקה הכלכלית שלו שהייתה כאמור ההצדקה העיקרית לקיומו. כמו במקרים אחרים של שינויים טכנולוגים, גם כאן סביר להניח שהקליפים לא ייעלמו כליל מהנוף התקשורתי אלא יהפכו לפריט אספנים ואולי אף יחזרו לאופנה בגל וינטג' עתידי, אבל כפורמט לקידום שירים הם איבדו את הרלוונטיות שלהם על אף ההסכמים שחותמת יוטיוב בימים אלה עם ארגוני אמנים ברחבים העולם. יהי זכרם ברוך.

ציירי לך שפה

לאחרונה נתקלתי בשני מאמרים העוסקים בהשפעתן של שפות והמבנה הדקדוקי שלהן על תבניות החשיבה והתפישה של בני האדם. המאמרים, האחד מאת גיא דוייטשר שפורסם בניו יורק טיימס והשני מאת איתי להט שפורסם בכלכליסט, הצביעו על תחייה מחדש בתחום הבלשנות של תיאוריית ספיר-וורף השנויה במחלוקת מראשית המאה ה-20 שניסחה לראשונה את הטענה כי שפה משפיעה על המחשבה והשתמשה בדוגמה המפורסמת (שהופרכה מאוחר יותר) לפיה האסקימואים מכירים עשרות מילים שונות שמתארות שלג, וכתוצאה מכך הם מסוגלים להבחין בין עשרות סוגי שלג שונים. התיאוריה הזו זכתה גם לביטוי ספרותי ברומן הנודע "1984", שבו מתוארים מנגנונים רשמיים של מדינה כשהם עוסקים בביטול מילות השלילה והביקורת בשפה כדי למנוע מאנשים לבטא מחשבות ביקורתיות ואף לחשוב אותן. העיסוק מחדש בתחום הבלשני הזה החזיר חוקרים לבחון שפות שונות ברחבי העולם ואת בני האדם המדברים אותן על מנת לאשש את התיאוריה; כך למשל עקבו שתי חוקרות אחרי 250 בני הקואוק, שבט אבוריג'יני קטן שחי בחצי האי קייפ יורק בצפון אוסטרליה וגילו כי בשפת בני הקואוק אין מילות כיוון כגון "קדימה", "אחורה", "ימין" ו"שמאל". דרכם היחידה לציין כיוונים היא לפי רוחות השמים. מהמחקר עולה כי אמנם הנחקרים לא יבינו משפט כמו 'הבית שמאחורי העצים', אך כל אחד מהם יודע במדויק היכן נמצא הבית במרחב ולאן הוא פונה כיוון ששפתם שמאלצת אותם לגלות כזאת התמצאות. 

מחיקת מילות ביקורת. 1984.

דוגמה נוספת להשפעת השפה על יכולותיהם של המשתמשים בה היא ההצלחה יוצאת הדופן של הסינים, הקוריאנים והיפנים במבחני מתמטיקה בינלאומיים וזאת הודות לדרך שבה הוגים מספרים בשפות האסייתיות. מלקום גולדוול, החוקר שביצע את המחקר, מסביר כי "בניגוד לאמריקאים, לסינים יש מערכת ספירה הגיונית. אחת עשרה נקרא 'עשר־אחת', שתים עשרה הוא 'עשר־שתיים' וכן הלאה וההבדל הזה לבדו גורם לילדים בסין ללמוד לספור מהר יותר ובגיל מוקדם יותר ממקביליהם האמריקאים. זה גם אומר שילדים אסייתים יכולים לבצע פעולות כמו חיבור בקלות רבה יותר. בקשו מילדה בת שבע דוברת אנגלית לחבר שלושים ושבע ועוד עשרים ושתיים בראש, והיא תיאלץ להפוך את המילים למספרים, ורק אז לעשות את החשבון. בקשו ילד אסייתי לחבר שלוש־עשרות־שבע ושתי־עשרות־שתיים, והתוצאה הדרושה נמצאת במשפט עצמו. אין צורך בשום תרגומי מספרים: התשובה היא חמש־עשרות־תשע". 

הסינים טובים יותר במתמטיקה.