המלצה על אלבום: Lorena B/ Siblings

I like riding my regular bus

Sitting in my regular seat

Looking at the regular things

Listening to my regular shit

(מתוך השיר  Intro)

מנפלאות האולפנים הביתיים ורשת האינטרנט יוצא בימים אלה אלבום בכורה מעניין בשם Siblings של ההרכב הירושלמי Lorena B .

האלבום משלב בין רוק מסורתי של גיטרה-באס-תופים למנה לא מבוטלת של אלקטרוניקה שיוצרים ביחד סאונד אסתטי וקריר בסגנון רדיוהד, ביורק, בלונד רדהד וכד'. בנוסף, הוא שומר על צליל אחיד ומגובש לכל אורכו, דבר שאינו נפוץ באלבומי בכורה, וניכר שחברי הלהקה השקיעו בכך מאמץ רב.

השיר Swallow My Gum, שזכה לקליפ מושקע ויפה, הוא בעל פוטנציאל לא רע להיות להיט, אם לא בגלגל"צ, לפחות בתרבות האלטרנטיב המקומית; אך לטעמי השיר היפה ביותר באלבום הוא Limbo Love שמגיע לקראת סופו ומצליח להיות שקט, נוגה ומרגש ועם זאת עוצמתי וחזק בזכות הסיום המוצלח.

השירה המרשימה של סולנית הלהקה עדי אולמנסקי מגובה בהגייה תום-יורקית לתפארת אך עקב כך גם מטשטשת מעט את הטקסטים המעניינים שכתבה, וחבל. אין בעיה להבין את המילים עם מעט ריכוז בהקשבה, אך ההפקה המוסיקלית וסגנון השירה מבליעים את הליריקה ושמים אותה במקום משני. לורנה בי לא המציאו את זה, מדובר במחיר שמשלמים מוסיקאים רבים בשם האסתטיקה של השירה והוא כנראה מחיר משתלם, אבל כולי תקווה שתמצא יום אחד הנוסחה לשמירה על סאונד מרגש ויפה של שירה לצד הגייה ברורה של הטקסטים, במיוחד כשהם יפים כמו במקרה הנ"ל. 

עטיפת האלבום

מעבר להיבלעות הטקסטים בהפקה המוסיקלית, הלהקה והאלבום שיצא תחת ידם גם סובלים מעט מאופנתיות ו"נכונות" ויזואלית ומוסיקלית. מדובר בצרות של עשירים כיוון שלורנה בי נשמעים מצוין ונראים מצוין והם מציגים באלבום הבכורה שלהם עושר מוסיקלי מרשים, הפקה מוקפדת וסאונד מעודכן, אבל הבעיה היא שיותר משהם מחדשים, הם מיישרים קו עם דברים מקובלים ונחשבים במוסיקה העולמית; הם אכן עושים זאת מצוין, ובכל זאת, בעקבות שמיעת האלבום התעוררה בי ציפייה לאלבום הבא שלהם, שאולי יהיה קצת פחות מושלם, אסתטי ויפה, אבל יהיה גם יותר נקי ופחות מתאמץ.

עד שיגיע האלבום הבא , Siblings הוא בהחלט אחד האלבומים המעניינים שיצאו לאחרונה ויכול לשמש דוגמה כיצד אפשר ליצור בתוך אולפן ביתי באפס תקציב אלבום מושקע ומופקד שנשמע כאילו הופק מעבר לים. מומלץ.

ב30.4 לורנה בי משיקים את האלבום בהופעה חגיגית בתיאטרון תמונע שמבטיחה להיות אירוע תאטרלי, מעוצב, ומלא ביצועים חד פעמיים, בהשתתפות אורחים מיוחדים כמו יונתן אלבלק, אורי אלבוחר ועוד.

המלצה על ספר: אקס ליבריס - וידויים של קוראת מצויה

לאורך השנים נכתבו המון ספרים על תהליך הכתיבה, בין אם מדובר בספרי הדרכה לכותב המתחיל ובין אם ביצירות ארספואטיות שעוסקות בפנים האמנותיים של הכתיבה; אולם עד שפגשתי בספר 'אקס ליבריס' מאת אן פדימן, לא חשבתי שאפשר לכתוב ספר על תהליך הקריאה ועל היחסים בין אנשים לספרים שלהם.

 הספר הזה גרם לי לרצות להקיף את עצמי בספרים מכל סוג ומין ולא להפסיק לקרוא לרגע עד סוף חיי. התיאור של פדימן את חיי הקריאה שלה ואת יחסיה המורכבים עם ספריה יוצר תחושת הזדהות אצל מי שהקריאה היא חלק מאורח חייו ותחושת קנאה אצל מי שהספרים משמשים לו כמחזיקי דפים או כמעצורים לדלת. מומלץ בחום גם לאלה וגם לאלה.

אקס ליבריס

מתוך גב הספר:

בשמונה-עשרה רשימות אינטימיות, מלאות הומור ומבריקות, מתוודה אן פדימן – מסאית אמריקנית חשובה, עורכת ומרצה – על יחסיה הסימביוטיים עם הספרים שבחייה. היא כותבת על הקריאה בהם, המגע שלהם, כוחם ללכד בני אדם ולהיטיב את רוחם, תפקידם המכריע לעתיפ ברגעי חיזור ובתוך הדינמיקה המשפחתית, במיטה לפני השינה, במסעדה, ובעצם בכל מקום שבו חיים בני אדם.

"אקס ליבריס: וידויים של קוראת מצויה" ראה אור בשנת 1998 וזיכה את פדימן בשבחי הביקורת ובאהדת הקוראים. הוא תורגם עד מהרה ל- 14 שפות, ובהן פינית, קוריאנית, קטלנית, נורווגית וסינית.  הוא מצוטט בכל העולם ובכל השפות על ידי מבקרים וקוראים מצויים כאחד.

עכשיו גם הקורא העברי יכול להצטרף לקהילת הקוראים האוהדים שקנתה לה אן פדימן עם צאתו לאור של הספר הזה, שהוא המצליח ביותר מבין ספריה.

אן פדימן נולדה למשפחה של מכורים לספרים. היא בתו של קליפטון פדימן, שהיה מבקר, מסאי ועורך ספרים נודע בפני עצמו, ושל אנלי ויטמור ג'ייקובי, תסריטאית ועיתונאית. אן פדימן היא עורכת ספרים וכתבי עת, ומסות שלה מתפרסמות בקביעות ב"ניו יורק טיימס", "ניו יורקר", "וושינגטון פוסט", ועוד.

וידוייה של קוראת מצויה מאת אן פדימן, תירגמו מאנגלית יואב הלוי ורוני אמיר , הוצאת "אחוזת בית" בשיתוף עם הוצאת "מבע", איור עטיפה: רוקוול קנט, עיצוב עטיפה: סטודיו דויד חליבה, 175 עמודים.

סיפור בהמשכים

פרק 2

מחשבות

המלצה: אלבום הבכורה של The Trees & The Bees

 אלבום הבכורה של The Trees & The Bees הוא מסוג האלבומים שאפשר לטבוע בהם בנעימים כבר מהשמיעה הראשונה. מצד אחד, יש בו עומק מוסיקלי ומגוון רחב של כלים, קולות וצלילים ומצד שני, הוא לא דורש ריכוז וידע מוסיקלי נרחב כדי להצליח להינות ממנו. 

The Trees & The Bees

 הסגנון המוסקילי שלהם מוגדר על ידם כ"שילוב מכשף של פולק, קאנטרי, אלטרנטיבי והרבה צוף" ואין פלא שהם בחרו כמפיק מוסיקלי באדם שפלן, מוסיקאי שתמיד מצליח לשלב בצורה מושלמת בין סוגים שונים של מוסיקה. וצוף.

על עיצוב הסאונד הסופי שנערך בלונדון אחראי ג'ון דנט שעבד בין היתר עם גולדראפ, ניק דרייק ופי.ג'יי הארווי. 

ממולץ בחום.

מייספייס

סיפור בהמשכים

פרק 1

 עץ – דג – ג'וק

רקוויאם לוידאוקליפ

לפני מספר שבועות התבשרנו כי אקו"ם חתמה על הסכם תמלוגים עם יוטיוב לפיו יוצרים החברים בארגון יקבלו תמלוגים לפי מספר הצפיות בסרטוני הוידאו שלהם המופיעים באתר. הבשורה המשמחת הזו מעוררת תקוות רבות ואיתן גם את התהייה כיצד, ואם בכלל, ישפיע מהלך כזה על שוק המוסיקה הישראלית?

אחת ההשלכות האפשריות, למשל, יכולה להיות התעוררות מחדש של פורמט הוידאוקליפ שכמעט ונכחד מאזורינו בשל היעדר פלטפורמת שידור ראויה. אחרי שבמשך שנים לא היה בישראל בית תקשורתי ראוי לשדר בו קליפים מלבד תוכניות המוסיקה של הערוץ הראשון והתקופה הקצרה שבה ערוץ המוסיקה הצדיק את שמו, נוצרה סופסוף אפשרות ראויה לשידור ולצפייה בקליפים. אך העידוד הפוטנציאלי ליצירת קליפים שמאפשר ההסכם בין אקו"ם ליוטיוב מעלה שאלה רחבה אף יותר: האם ישנה הצדקה כלשהי, כלכלית ו/או אמנותית, ליצירת קליפים בישראל של ימינו?

הוידאוקליפים החלו את דרכם בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת כשהוקרנו בבתי קולנוע, אך קיבלו את תהילתם הגדולה בשנות ה-80 הודות לערוצי הטלוויזיה הייעודיים כמו MTV ו VH-1 ששידרו וידאוקליפים במשך 24 שעות ביממה. אמנים כמו מדונה ומייקל ג'קסון זכו להצלחה רבה לא מעט בזכות הקליפים שיצרו לשיריהם אשר שודרו ללא הרף בערוצי המוסיקה. מטרת הוידאוקליפים הייתה להגדיל את כמות המאזינים לשירים באמצעות עזרים ויזואלים וניצול מעמדה של הטלוויזיה כאמצעי התקשורת המרכזי והמשפיע ביותר. אך כיום, בעקבות המהפכות הטכנולוגיות שיצרו האינטרנט ורשת הסלולר, חל כרסום משמעותי בכוחה של הטלוויזיה ובתפקודה כמדורת השבט התקשורתית, וכתוצאה מכך, נפגעה גם ההצדקה הכלכלית של הוידאוקליפים ושל ערוצי המוסיקה.

נותרה, אפוא, ההצדקה האמנותית לפיה ישנו ערך אסתטי ויצירתי חשוב לוידאוקליפים. כאן יש צורך להפריד בין קליפים מבוימים ומתוסרטים ובין קליפים המתעדים את האמן מופיע ועושים שימוש אך ורק בטכניקות עריכה. ההצדקה האמנותית מיוחסת לרוב לקליפים המבוימים שלמעשה מציגים סרט קצר באורך של כארבע דקות כשהשיר משמש כפס הקול. אין כל ספק כי הסרטים הקצרים הללו יכולים להוות יצירות אמנות של ממש שמשלבות צליל ותמונה לכדי חוויה רב חושית, אך קיימת גם אפשרות שהפרשנות הויזואלית לשיר פוגמת בו כשהיא משדכת לו ערכים ויזואליים ספציפיים שייקבעו בראשם של המאזינים ולמעשה ייצרו מעין פרשנות רשמית ולא אישית לשמיעת השיר. כיוון שאמנים לא יוצרים את הקליפים ביחד עם השירים כמקשה אמנותית אחת אלא מדובר בשתי יצירות נפרדות כשאחת תלויה בשנייה, מתחדדת התחושה שהמטרה העיקרית של יצירת הקליפ היא שיווק השיר לקהל רחב יותר ומשיכת תשומת ליבו באמצעים ויזואליים, ואילו השאיפות האמנותיות תופסות מקום משני בלבד.

נראה אם כן כי למרות המעבר לפלטפורמות שידור וצפייה ראויות ברשת האינטרנט, פורמט הוידאוקליפ נמצא בסכנת הכחדה כאשר נוסף להצדקה האמנותית שלו שהייתה תמיד מוטלת בספק, הוא איבד בשנים האחרונות, במיוחד בישראל, גם את ההצדקה הכלכלית שלו שהייתה כאמור ההצדקה העיקרית לקיומו. כמו במקרים אחרים של שינויים טכנולוגים, גם כאן סביר להניח שהקליפים לא ייעלמו כליל מהנוף התקשורתי אלא יהפכו לפריט אספנים ואולי אף יחזרו לאופנה בגל וינטג' עתידי, אבל כפורמט לקידום שירים הם איבדו את הרלוונטיות שלהם על אף ההסכמים שחותמת יוטיוב בימים אלה עם ארגוני אמנים ברחבים העולם. יהי זכרם ברוך.

אלבומים שיצאו לאחרונה וסביר להניח שלא שמעתם עליהם

Trademark/ Future Analogue

מתוך הקומוניקט: לאחר שהות של מספר שבועות באולפני Leeders Farm  באנגליה, סיימה להקת Trademark  את הקלטות האלבום Future Analogue . באולפן ההקלטות הלהקה חרשה עבודה עם המפיק Nick Brine  (שהקליט בעבר את Oasis והפיק את The Darkness ), הרביצה סחבקייה עםDan Hawkins   (הגיטריסט של  The Darkness ), סגרה על חוזה ניהול עם Fearless Music וקינחה בכמה הופעות ברחבי היבשה הבריטית - פריצה אמיתית לשוק הבריטי , שנחשב לשוק הסגור בפני להקות ישראליות. טריידמארק הם: דן נווה (שירה, גיטרה), יהלי קורן (בס, שירה), רועי הלוי (גיטרה, שירה) ונועם גריידי (תופים(. הצייר והאמן המוערך, יוסף קריספל, הוא הכשרון שמאחורי העטיפה של האלבום.

אור כשדים/כדור ברזל

מתוך הקומוניקט: אלבום LIVE וDVD מהופעת האיחוד. אור כשדים שהתאחדה לפני כשנה וחצי למופע מרגש ובועט סחפה קהל ותיק ונאמן מימי הרוקסן משולב בקהל צעיר ומשולהב שנחשף אליהם מ"אחד מול אחד", אותו דיסק אחד ויחיד שיצא בשנת 91. הפידבק האדיר שקיבלו מהקהל האוהד והתקשורת בהופעת האיחוד שבה גם השיקו את האלבום המשולש "שקיות" הבעיר בהם את אש היצירה והדרך לחדר החזרות ולהרחבת הרפרטואר היתה קצרה.

סיון יחיה/ נצחונות

מתוך הקומוניקט: שמה של סיון יחיה מסתובב כבר לא מעט זמן בקרב חובבי הרוק והמוסיקה בכלל. יחיה, בוגרת ביה"ס "רימון" לא מפסיקה להופיע, בין אם עם חומרים מקוריים שלה ובין אם במסגרת מופעי מחווה לא שגרתיים אותם יזמה דוגמת המופע "מחכות למשיח" שכלל ביצועים של זמרות לשירי האלבום המיתולוגי של שלום חנוך, "יום הולדת לפול מקרטני" שכלל תרגומים שלה לשירים של הביטלס, ועד לפרוייקט היוטיוב לדני סנדרסון בו חידשה את שיריו. יחיה היא פצצת אנרגיה מוסיקלית, ואל תטעו בקול הכמעט ילדי שלה – מדובר ברוקרית אמיתית וחדה שיודעת לבעוט. השירים שלה עוסקים לא מעט בחוויות שלה עצמה, מערכות יחסים, והתבוננות פנימית אל תוך עצמה.