סקירה של שישה אלבומי אלטרנטיב ישראלים שיצאו בחודשים האחרונים

מדובר בשני טורים גנוזים מתוך מדור שכתבתי ב-NRG והחלטתי לפרסם אותם כדי לתת כבוד מינמלי לאמנים שיצרו את האלבומים הללו.

CatastroPie/ Gummy Bears

ארבעה וחצי כוכבים

בקצרה: אלבום בכורה להרכב קטסטרופאי שיוצר מוסיקה שמשלבת בין צעצועים לאלקטרוניקה (ונקראת בהתאם Toytronica) וטוען שהיא נשמעת "כמו רדיוהד בחנות צעצועים". האלבום נוצר כאשר עידו שטרנברג, גיטריסט וסינגר-סונגרייטר, קנה סינתיסייזר 2 אוקטבות והתחיל להלחין באמצעותו שירים שנשמעו אחרת לחלוטין מהשירים שיצר בעבר. הוא חבר למפיק טל אבירם ולאחר עבודה משותפת שערכה כארבע שנים הם הגיעו לתוצאות הרצויות והחליטו לשחרר את השירים לאוויר העולם. 

CatastroPie

עוד משתתפים: עידו שטרנברג, טל אבירם, שחר גלזר, אביב כהן, נועם ויזנברג.

  פלוס: האלקטרוניקה והצעצועים לא משנים את העובדה שמתחת לשכבות, מדובר באוסף של שירים מעולים, שמכילים טקסטים חדים ולחנים מעניינים.

מינוס: הטויטרוניקה שהיא ה"שטיק" של האלבום, לפעמים קצת מפריעה. בחלקים מסויימים היא משתלבת להפליא, אך באחרים הסאונד הסלולרי משתלט על השיר ומכביד על ההאזנה. 

 שורה מנצחת: " Shut the lights now/ It helps me see/ Through the poses/ Surrounding me/ Shut the lights down it helps me feel/ Free from faking my sex appeal"

מתוך השיר :  "Shut the lights "

מדד דציבלים:  בינוני.

ברחבי הרשת:

1)       אתר הבית

 The Raw Men Empire / Elodie

ארבעה  כוכבים

בקצרה: אי.פי שני להרכב עם הכינוי השנון  The Raw Men Empireשמגדיר את המוסיקה שלו בצורה מעניינת כ"פריק פולק מלנכולי, אבל עם הרבה שמחת חיים". חברי ההרכב הכירו בפאבים השכונתיים של פלורנטין ומשתדלים להביא את האווירה ההיא לתוך המוסיקה, כאשר את האלבום החדש הם הקליטו לייב באולפן הביתי שלהם והוא משופע באלתורים שמבקשים "לתפוס את הרגע". 

The Raw Men Empire

עוד משתתפים: צביקה פרוש, יונתן מילר, נדב לזר, איתי קאופמן, אודי רז.

 פלוס: כל הדברים הטובים שיש למוסיקת אינדי להציע באים לידי ביטוי בפעילות של הלהקה הזו: החל מנועזות יצירתית, דרך נאמנות וכנות אמנותית וכלה בשימוש מעורר השראה באפשרויות הרבות שמציע המרחב הקיברנטי.

מינוס: לניסיון "לתפוס את הרגע" יש מחיר והוא שלא כל רגע שווה שיתפסו אותו. כך קורה שגם בתוך אלבום שאורכו 18:45 דקות (מחווה לספינה SS Arctic, ששקעה ב-1854 באסון הימי הראשון שהתרחש באוקיינוס האטלנטי) יש רגעים פחות מוצלחים ומעייפים שהיו יכולים לעבור טוב יותר בהופעה מאשר באלבום מוקלט.

שורה מנצחת: "If you eat all the time and can't have fun in the sun/ Then try to lose weight, your diet ain't so great/ But when you go to the beach
they won't think you're a whale and that is swell, yeah that is swell!"  

מתוך השיר :  "Town full of sinners"

מדד דציבלים: בינוני .

 ברחבי הרשת:

1)       שמיעת האלבום בבאנדקאמפ

2)       מייספייס 

3)       עמוד היוטיוב

תעני אסתר/ תעני אסתר

שלושה וחצי  כוכבים

בקצרה: אלבום בכורה ללהקה הצעירה והאנרגטית בעלת השם המבטיח 'תעני אסתר' שיוצרת מוסיקה מרקידה ושמחה באמצעות השפעות מוסיקליות מהסיקסטיז, טקסטים קלילים, והגשה ילדותיות משעשעת. 

תעני אסתר

עוד משתתפים: דיוויד מזרחי, ליאור פרלשטיין, שי רוט, עומר בסן, אורי זליג, דן בהריר, רועי נדל, ספי ציזלינג, יאיר קז, ליעד כהן, נעם דורמבוס, גיא לומר, יאיר סלוצקי.

 פלוס: אלבום קליל, מקפיץ וגרובי שעושה שמח ומאפשר לברוח מצרות היומיום.

מינוס: טקסטים רזים שאמנם מתאימים לאווירת החופש והשמחה שהלהקה מציגה, אבל חסרים מימד הומוריסטי משמעותי יותר שהיה יכול להצדיק את עצם השימוש במילים אלה ולא באחרות.

שורה מנצחת: "כן, למות בפרדס חנה/ כן, בחופש הגדול/ לא עושה כלום בגללך/ לא עושה כלום"

מתוך השיר :  " פרדס חנה בחופש הגדול"

מדד דציבלים: גבוה

ברחבי הרשת:       מייספייס 

 The Apples/ The Apples present: Kings

ארבעה וחצי כוכבים

בקצרה: אלבומה הרביעי של להקת התפוחים משלב בין הפ'אנק והגרוב המוכרים שלהם לבין צלילים מן המזרח התיכון וצפון אפריקה. הלהקה, שמורכבת מתשעה נגנים שיוצרים מוסיקה שמחה וקופצנית,  זכתה במשך שנים להצלחה רבה באנגליה וחבריה מחלקים את פעילותם בין האי הבריטי לישראל. באלבום החדש משתפים חברי הלהקה פעולה עם פרד ווסלי, הטרומבוניסט והמנהל המוזיקלי של ג'יימס בראון המנוח ,ועם סולן הברירה הטבעית שלמה בר שמסייע בהוספת המימד האוריינטלי לאלבום.

עוד משתתפים:  ארתור קרסנובאב, ירון אוזאנה, אולג ניימן, יקיר ששון, ארז טודרס, עופר טל, אלון כרמלי, יונדאב הלוי, אורי וורטהיים, פרד ווסלי, שלמה בר, אילן בן עמי.

התפוחים

 פלוס: אלבום מלא בגרוב כיפי, שלא בא על חשבון מורכבות וחיפוש מוסיקלי.

מינוס: השילוב עם שלמה בר, שמסמל כיוון מוסיקלי חדש בדרכם של התפוחים, משמש להם לעיתים לרועץ כשהחיבור המוסיקלי נשמע תלוש ולא אותנטי.

מדד דציבלים:גבוה.

ברחבי הרשת     מייספייס 

 

 אלברט בגר / Peacemaker

 ארבעה כוכבים

בקצרה: אלבום תשיעי למוסיקאי הג'אז אלברט בגר (אחיו של המוסיקאי מני בגר), שבו הוא מנסה לתאר באמצעות כלי הנגינה מסע פנימי אל תוככי הנפש שבו הוא עורך עימה דין וחשבון ומנסה לבסוף להגיע לשלום ולשלווה כפי שנרמז משמו של האלבום. אחרי שבאלבומו הקודם Big Mother ניסה לעסוק בנושאי אקולוגיה וסביבה, חוזר בגר באלבום הנוכחי לעסוק באנושיות ובפנימיות והוא עושה זאת במהלך שישה פרקים שונים שמתארים את המסע הנפשי באמצעות תמות שמתפוגגות באיטיות אחת אל תוך השניה עד שלאחר כ-54 דקות מושלם המסע והאלבום מסתיים.  

אלברט בגר

עוד משתתפים: אסף חכימי, דניאל בנדיקט, עידו בוקלמן, אבי אלבז.

פלוס: מקוריות, נועזות ומורכבות מוסיקלית.

מינוס: אלבום לא קומוניקטיבי שמצריך תשומת לב מרבית כדי להפיק ממנו הנאה והופך לבלתי נסבל אם הוא מושמע כאלבום רקע.

 מדד דציבלים: בינוני.

ברחבי הרשת:      אתר הבית

קורטיזון/ יסוד ההנאה

שלושה וחצי כוכבים

בקצרה: פרוייקט בכורה שהוא שיתוף פעולה בין קרן פלס (Palacz), זמרת ויוצרת בתחומי המוסיקה, המחול והאמנות הפלסטית, ומיכאל גוטליב, זמר ופסנתרן שהוציא לאחרונה את אלבום הבכורה שלו 'נסיעה'. המוסיקה של קורטיזון היא מוסיקה אלקטרונית בסגנון שהם מכנים "הארדקור דאון טמפו" המשלב סימפולים יחד עם כלים חיים וקולותיהם של הצמד. האלבום מורכב מחמישה קטעים קצרים ועמוסים שמבוססים על טקסטים של פרויד שמוקראים לאורך האלבום, כאשר כל קטע מדבר על גורם חיצוני כלשהו שיוצר הנאה (פיצה, אספרסו, סקס). מעבר לכל האמור לעיל, החידוש הגדול של קורטיזון הוא בהוצאת האלבום על דיסק און-קי אותו הם מכנים E-Key (בפרפרזה על אריכי נגן קצרים שנקראים E.P) והוא מעוצב בצורת גלולה.

קורטיזון

עוד משתתפים: בת-אור קאלו, דומיניק גרייס.

פלוס: נועזות של הצמד ביצירת אלבום קונספט שמשלב טקסטים מורכבים של פרויד עם טכנולוגיה חדשנית לכדי יצירה פוסט מודרנית ראויה.

מינוס: אלבום קשה לשמיעה שמצריך אוזן סבלנית לצלילים אלקטרוניים. לחובבי הז'אנר. 

מדד דציבלים: בינוני.

ברחבי הרשת:  מייספייס

המלצה על ספר: ליל האוב

בשלהי השירות הצבאי שלי התחלתי לחשוב על היום שאחרי השחרור והגעתי למסקנה שכדאי להתחיל ללמוד לפסיכומטרי או לכל הפחות ללמוד מילים ולקרוא ספרים באנגלית. בעקבות המסקנה הזו, מצאתי את עצמי באחד מימי ראשון, בעודי עושה את הדרך הארוכה מתל אביב לבסיס ברמת הגולן, מעיין במדור ספרות אנגלית של חנות הספרים הקטנה שנמצאה במסוף האוטובוסים של חצור הגלילית. עמדו שם מעט מאד ספרים ולכן שלפתי את הראשון מהמדף, ספר עם כריכה כחולה וכהה שנשא את הכותרת "Oracle Night" והתברר שנכתב על ידי פול אוסטר. באותה תקופה שמעתי כמה המלצות חמות על אוסטר, אבל אף אחת מהן לא הזכירה את הספר הנ"ל שאת שמו אפילו לא ידעתי לתרגם לעברית. באותו רגע הודיעו בכריזה שהטיולית לבסיס הגיעה, דבר שגרם לי להחליט מהר לקנות את הספר מתוך תחושה של "אז מה אם לא שמעתי על זה, כמה גרוע זה יכול להיות?". אכן, זה לא היה כל כך גרוע. למעשה אפשר לומר שהספר הזה שינה את חיי ובגללו החלטתי להתחיל לכתוב ולעסוק בכתיבה.  

עטיפת הספר המקורית

"ליל האוב", כך בעברית, הוא מסוג הספרים שמכילים סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור עד שבתחילה אפשר מעט להתעייף מהטכניקה הזו. אך הרצון שלי להצליח לקרוא ספר שלם באנגלית והשאיפה להגיע אל מעבר להרי ה-700 אפשרו לי לצלוח את הפתיחה ולטבוע בעלילה המורכבת. הספר מתאר את החיים של סופר שנמצא בבית לאחר שהחלים ממחלה והוא מתחיל את צעדיו הראשונים בחזרה לשגרה, תוך שהוא מנסה לכתוב סיפור חדש. בזכות הקריאה בו, גיליתי את עולם הכתיבה על מורכבותו ומסתוריותו, עולם שבו לכל החלטה לכאורה שרירותית כמו שם הדמות, המקצוע שלה, הסטטוס המשפחתי שלה או צבע העור שלה יש השפעות מרחיקות לכת על העלילה עד שתהליך הכתיבה הופך מהר מאד למצב של חוסר שליטה וחוסר אפשרות לתכנון מראש. כך לדוגמה, נאמר שהחלטנו לכתוב סיפור על כבאי שמציל אנשים משריפה. ההחלטה על השם של הכבאי יוצרת עוד המון תחושות נלוות כיוון שכבאי ששמו רחמים לא דומה לכבאי ששמו שקד או לכבאי ששמו ג'ון. כבאי רווק אינו דומה לכבאי נשוי, כבאי תל אביבי אינו דומה לכבאי בערבה וכך הלאה.

לכאורה, הדברים האלה ברורים מאליהם, אך עד שלא התחלתי לקרוא בספר 'ליל האוב' לא חשבתי על תהליך הכתיבה, על העניין בו, על מורכבותו ועל התחושה שהוא מעניק לאדם הכותב. בדיוק כמו שבתור ילד רציתי נורא כפפות ושק איגרוף אחרי שראיתי את הסרט 'רוקי', התחושה הזאת חזרה אחרי הקריאה ב'ליל האוב' רק שהפעם רציתי עט ומחברת כחולה כדי להתחיל לרשום בה סיפורים. לשמחתי, להבדיל מחלום האיגרוף שנגדע באיבו, חלום הכתיבה מלווה אותי מאז כבר כמעט חמש שנים ואם איי פעם אוציא דבר פרי עטי לאור, זה יהיה לא מעט בזכות הקריאה בספר הזה.

עטיפת הספר בגרסה העברית

מתוך גב הספר:

אחר תקופת הפלירט שלו עם אמנות הקולנוע, ממשיך פול אוסטר בהתמקדותו המחודשת בספרות הכתובה. גיבור ספרו החדש הוא סידני אור, סופר בשנות השלושים שלו המחלים ממחלה קשה וכעת שב אל החיים באופטימיות זהירה בעזרת אשתו האוהבת ובעידודו של סופר ידוע, ידיד של הוריה. בחנות לצורכי כתיבה, שצצה פתאום בשכונתו, מושכת את לבו מחברת כחולה מתוצרת פורטוגל; הוא קונה אותה מבעל החנות הסיני ומתחיל לכתוב בה. נדמה שזו התחלה חדשה, שצופנת בחובה הבטחה של חיים חדשים. אלא שסדרה של אירועים תמוהים ומאיימים, הקשורים בחלקם באותה מחברת פורטוגלית כחולה, מעיבה על חייו של גיבור הספר ומעלה מתחים ואיבות מן העבר הרחוק- שלו ושל אשתו האהובה.

"ברומאן העשירי שלו, שהופיע עתה ב'ספריה לעם' בתרגומה המשובח של ברוריה בן ברוך, מגולל אוסטר שורה של חידות שמוטל על הקורא לפענחן... דווקא הגירוי הזה הוא שמסב לי את מרב ההנאה בקריאת יצירתו של אוסטר."

רות אלמוג, מוסף "תרבות וספרות", "הארץ"

"פול אוסטר הוא אחד מהסופרים האמריקאיים הגדולים שחיים כיום. אין הרבה אשפים כמוהו שמצליחים לספר סיפור בתוך סיפור, כשהאחד יותר מסתורי מהאחר, ועדיין לשמור על עלילה ריאליסטית ואנושית."

עומר אלוני, "טיים אאוט"

"אוי, כמה שהוא כותב טוב, סופר שאוהב מילים ועד כמה שזה יישמע מוזר, כבר אין הרבה סופרים כאלה."

גלית עדות, "פנאי פלוס"

"אוסטר מתגלה בספר הזה כסופר גאוני באמת. הוא כותב שלוש עלילות שונות. הקורא פוסע בקריאתו כמהופנט בתוך לבירינת מרתק שיש בו פלשבקים ותפניות בלתי צפויות, עירוב של זמנים, ושילוב של אווירה סוריאליסטית-מיסטית."

ראובן שבת, "מקור ראשון"

ציירי לך שפה

לאחרונה נתקלתי בשני מאמרים העוסקים בהשפעתן של שפות והמבנה הדקדוקי שלהן על תבניות החשיבה והתפישה של בני האדם. המאמרים, האחד מאת גיא דוייטשר שפורסם בניו יורק טיימס והשני מאת איתי להט שפורסם בכלכליסט, הצביעו על תחייה מחדש בתחום הבלשנות של תיאוריית ספיר-וורף השנויה במחלוקת מראשית המאה ה-20 שניסחה לראשונה את הטענה כי שפה משפיעה על המחשבה והשתמשה בדוגמה המפורסמת (שהופרכה מאוחר יותר) לפיה האסקימואים מכירים עשרות מילים שונות שמתארות שלג, וכתוצאה מכך הם מסוגלים להבחין בין עשרות סוגי שלג שונים. התיאוריה הזו זכתה גם לביטוי ספרותי ברומן הנודע "1984", שבו מתוארים מנגנונים רשמיים של מדינה כשהם עוסקים בביטול מילות השלילה והביקורת בשפה כדי למנוע מאנשים לבטא מחשבות ביקורתיות ואף לחשוב אותן. העיסוק מחדש בתחום הבלשני הזה החזיר חוקרים לבחון שפות שונות ברחבי העולם ואת בני האדם המדברים אותן על מנת לאשש את התיאוריה; כך למשל עקבו שתי חוקרות אחרי 250 בני הקואוק, שבט אבוריג'יני קטן שחי בחצי האי קייפ יורק בצפון אוסטרליה וגילו כי בשפת בני הקואוק אין מילות כיוון כגון "קדימה", "אחורה", "ימין" ו"שמאל". דרכם היחידה לציין כיוונים היא לפי רוחות השמים. מהמחקר עולה כי אמנם הנחקרים לא יבינו משפט כמו 'הבית שמאחורי העצים', אך כל אחד מהם יודע במדויק היכן נמצא הבית במרחב ולאן הוא פונה כיוון ששפתם שמאלצת אותם לגלות כזאת התמצאות. 

מחיקת מילות ביקורת. 1984.

דוגמה נוספת להשפעת השפה על יכולותיהם של המשתמשים בה היא ההצלחה יוצאת הדופן של הסינים, הקוריאנים והיפנים במבחני מתמטיקה בינלאומיים וזאת הודות לדרך שבה הוגים מספרים בשפות האסייתיות. מלקום גולדוול, החוקר שביצע את המחקר, מסביר כי "בניגוד לאמריקאים, לסינים יש מערכת ספירה הגיונית. אחת עשרה נקרא 'עשר־אחת', שתים עשרה הוא 'עשר־שתיים' וכן הלאה וההבדל הזה לבדו גורם לילדים בסין ללמוד לספור מהר יותר ובגיל מוקדם יותר ממקביליהם האמריקאים. זה גם אומר שילדים אסייתים יכולים לבצע פעולות כמו חיבור בקלות רבה יותר. בקשו מילדה בת שבע דוברת אנגלית לחבר שלושים ושבע ועוד עשרים ושתיים בראש, והיא תיאלץ להפוך את המילים למספרים, ורק אז לעשות את החשבון. בקשו ילד אסייתי לחבר שלוש־עשרות־שבע ושתי־עשרות־שתיים, והתוצאה הדרושה נמצאת במשפט עצמו. אין צורך בשום תרגומי מספרים: התשובה היא חמש־עשרות־תשע". 

הסינים טובים יותר במתמטיקה.

המלצה על ספר: עושים היסטוריה

יש הרבה ספרים טובים שאדם קורא במהלך חייו, אבל רק ספרים מעטים פוגשים בו בזמן מתאים כך שההשפעה שלהם עליו משמעותית. אני רוצה להתחיל פה סדרה של המלצות על ספרים שהשפיעו עלי, גם אם בראייה לאחור הם לא הטובים והאיכותיים ביותר בארון הספרים שלי. 

הספר הראשון שארצה להמליץ עליו הוא "עושים היסטוריה" מאת סטיבן פריי. הוא עוסק באופן כללי בשאלה 'מה היה קורה לו היטלר לא היה נולד' והוא עושה זאת באמצעות עלילה פרועה ומשופעת בהומור בריטי. קראתי אותו לפני כחמש שנים בתקופה שבה התלבטתי לאיזה מקצוע להירשם באוניברסיטה. מלבד ההתלהבות מהכתיבה המקורית של פריי, הספר גם הזכיר לי את החיבה שלי להיסטוריה ולסיפורים על העבר עד שכשנה לאחר מכן מצאתי את עצמי לומד בחוג להיסטוריה כללית של אוניברסיטת תל אביב. כמובן שההשפעה של הספר על החיים שלי לא הייתי ישירה וההחלטה ללמוד היסטוריה באוניברסיטה הייתה מורכבת מהרבה מאד גורמים אחרים, אבל אין בי כל ספק של"עושים היסטוריה" הייתה השפעה מסוימת על החיים שלי ועל כן הוא עומד תמיד בראש רשימת ההמלצות שלי. אתם מוזמנים לנסות בעצמכם.

עטיפת הספר

מתוך גב הספר:

מייקל יאנג, דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת קיימבריג', מחבר תיזה בידיונית על ילדותו של היטלר. ביום בו הוא מסיים את עבודת הדוקטורט שלו חברתו עוזבת אותו, מכוניתו נלקחת ממנו, ודפי עבודת הדוקטורט שלו מתעופפים מתוך תיקו ומתפזרים ברחבי הקמפוס. השתלשלות האירועים המוזרה הזו מולידה פגישה מקרית וגורלית עם פיסיקאי קשיש ואובססיבי לנושא השואה, ליאו צוקרמן, המקדיש את חייו לשיטוט בנבכי ההיסטוריה באמצעות מכונת זמן חדשנית. ליאו מוקסם מהתיזה המהפכנית של מייקל, מייקל נשבה בקסמיה של מכונת הזמן וביחד הם מוצאים דרך למנוע את לידתו של היטלר ולשנות (כמעט) את פני ההיסטוריה העולמית.

 רומן מקורי ומפתיע, מושפע בהומור מטורף, מעוף והמצאות שמוביל את הקורא להרפתקה בעומקה של היסטוריה אלטרנטיבית, תוך חיפוש תשובות חדשות למושגים מוכרים כמו טבע האדם, הרוע האנושי, גורל וחברה.

סטיבן פריי – שחקן, קומיקאי, מחזאי, תסריטאי וסופר פורה, בן המעמד הגבוה שסרח – גילם את פיטר בסרט "החברים של פיטר", את אוסקר וויילד בסרט "ויילד", את ג'יבז בסדרת הטלוויזיה הפופולארית "ג'יבז אנד ווסט" ואת לורי (סוד שמו ביותר) בסדרה "פריי אנד לורי".

 "עושים היסטוריה", כמו גם " "The Lair", "The Hippopotamus ו-"Moab is My Washpot" כיכב במשך חודשים רבים ברשימת רבי-המכר בבריטניה ותורגם למבחר שפות. סטיבן פריי מחלק את זמנו בין נורפולק, לונדון וניו יורק. ביסס לעצמו מוניטין של אספן רב ידע של כרטיסי חניה משלהי המאה העשרים. כפי שפריי מעיד על עצמו באוטוביוגרפיה שחיבר, הוא כבר לא גונב, לא מרמה ולא משקר כפי שנהג לעשות בעבר. את עיקר זמנו מקדיש היום לנסיונות להיות אדם טוב. לא תמיד הוא מצליח, אבל ממשיך לנסות.

ספר-מארקט

בשבועות האחרונים דובר רבות על 'חוק הסופרים' שיזמו חברי הכנסת ניצן הורוביץ וזבולון אורלב, לפיו יקבלו סופרים בישראל לפחות שמונה אחוזים ממחירו המקורי של הספר שכתבו וכך תוגבל ההנחה שהמו"לים יוכלו להציע לרשתות הספרים כדי להכניס את ספריהם למבצעים. החוק הוצע מאחר ומרבית הסופרים מרוויחים כיום סכומים נמוכים בגלל ההנחות הגדולות ברשתות המכירה הגדולות.

המתנגדות המשמעותיות לחוק הנ"ל הן כמובן רשתות השיווק הגדולות סטימצקי וצומת ספרים, שגייסו טיעון כלכלי-חברתי נגד החוק ולפיו המבצעים מאפשרים ליותר אנשים לקרוא ספרים. כך למשל התבטא בנושא אבי שומר, הבעלים של צומת ספרים: "צריכת הספרים גדלה בשנים האחרונות ב-25% בכל שנה. זה טוב לצרכנים... אם החוק יעבור, נחזור 10 שנים אחורה, לזמנים שבהם ספר היה מוצר לתל-אביב ולסביבה בלבד".

אולם לא רק רשתות השיווק מתנגדות לחוק הספרים החדש; לא מעט סופרים (בעיקר הצעירים שבהם) הביעו את סלידתם מהחוק שאמור לפגוע במבצעים הגדולים וכך, לטענתם, לסתום את הגולל על ההזדמנות שניתנת לסופרים לא מוכרים להגיע לקהל רחב.

"החוק החדש יחזיר אותנו עשר שנים אחורה". אבי שומר.

אם הטיעון האחרון שגורס כי עדיף לסופרים למכור הרבה ספרים ולקבל מעט כסף עבור כל עותק מאשר למכור מעט ספרים ולקבל יותר כסף עבור כל עותק עוד מתקבל על הדעת (אם כי טעון הוכחה), הרי שהטיעון הראשון אודות תרומתם של המבצעים לקריאת ספרים הוא פופוליסטי ומטעה. מבצעי הענק כמו '4 במאה' או 'ספר שני בשקל' אכן גורמים לעלייה בקניית ספרים, אך אין זה אומר שכמות הקריאה והקוראים גדלה. עולם צרכני הספרים מתחלק בגסות לשלושה סוגים עיקריים: אנשים הקוראים באופן קבוע, אנשים הקוראים מידי פעם ואנשים שאינם קוראים. האחרונים לרוב משתמשים במבצעים כאופציה הגונה לקניית מתנה לחג לשניים הראשונים ותכיפות קריאתם אינה עולה בעקבות המבצעים. לעומת זאת, אדם הקורא ספר אחד בחודש יכול לקנות במבצע כמות נכבדת של ספרים, אך אין זה אומר שהוא יקרא יותר מספר אחד בחודש. ספרים הם אינם מוצר מתכלה ולכן ההצטיידות בהם אינה אומרת דבר על השימוש בהם. ספר שנקנה הוא לאו דווקא ספר שנקרא. אמנם סביר להניח כי ספר שנקנה יקרא ביום מן הימים, אך הקריאה יכולה להתרחש גם שנים רבות אחרי רגע הקניה. בל נשכח את ספרי הבישול וספרי המתנה שגם הם אינם מעידים דבר וחצי דבר על קריאה.

הדעות החלוקות לגבי חוק הספרים החדש גרמה ליוזמי החוק לצמצם את מתכונתו המקורית ולהתמקד אך ורק בהגנה על שכר הסופרים, כשהם משמיטים בדרך את הבעיה המשמעותית ביותר בשוק הספרים בישראל שזכתה לכינוי "הדואופול". הדואופול מתייחס לבעלות הצולבת של הוצאות הספרים מודן וזמורה-ביתן על רשת החנויות צומת ספרים. לדברי ח"כ הורוביץ, יחד עם רשת חנויות סטימצקי מדובר בשליטה על כ-80% משוק הספרים, שמאפשרת לסחוט את הוצאות הספרים לכדי כניעה והסכמה לתמחור נמוך מאוד של הספרים. הבעלות הזו אמנם הוכחה כחוקית לאחר בדיקה של הממונה על ההגבלים העסקיים, אך הדבר משול לחומרי הסם שנמכרים בפיצוציות באופן חוקי מפני שההרכב הכימי שלהם עוד לא הוכרז כלא חוקי. בשני המקרים החוקיות של המעשים לא מונעת את הנזק שהם גורמים.

מיוזמי חוק הסופרים. ח"כ ניצן הורביץ

הבעלות של מודן וכנרת-זמורה-ביתן על צומת ספרים יצרה סחרור בשוק הספרים שקשה לבלום אותו והוא נעשה בעיקר על גבם של הסופרים; ברגע שההוצאות הנ"ל מציעות את ספריהם במחירי רצפה בחנויות של צומת ספרים, הן מכריחות גם את שאר ההוצאות והחנויות להוריד את המחירים כדי שיתאפשר להן להתחרות. מקובל כיום ש-60 אחוזים ממכירת ספר הולכים לחנות הספרים ו-40 האחוזים הנותרים מתחלקים בין ההוצאה לסופר. כאשר ההוצאה היא גם הבעלים של חנות הספרים היא למעשה מרוויחה מאה אחוז מהספר ומפרישה ממנו לסופר לפי החוזה שחתמה עמו. אולם כאשר הוצאה שאין בבעלותה חנות ספרים נאלצת להשוות את מחיר הספר למחיר המבצע, למשל 25 שקלים כחלק ממבצע 4 במאה, היא מקבלת מהמכירה 40 אחוזים שהם 10 שקלים, אותם היא צריכה לחלק בינה ובין הסופר. כיוון שההוצאה היא גוף כלכלי שהצדקת קיומו מתבטאת ברווח, המשתנה היחיד במשוואה שאפשר להורידו עד כמעט אפס הוא תגמולו של הסופר עבור כל ספר. 

כך קרה שהדואופול אמנם יצר תחרות שהצרכן נהנה ממנה, אבל מחיר התחרות יכול לגרום לכך שבעוד מספר שנים יישארו בשוק רק שתי ההוצאות הללו שמסוגלות למכור במחירים נמוכים וגם להרוויח. בטווח הרחוק הצרכן יפסיד.

בדרך למבצע הבא. צומת ספרים.

בעיה נוספת שנובעת מהדואופול היא שיטות השיווק החדשות והאגרסיביות שהוכנסו לשוק דרך רשת צומת ספרים. לפני כשלושה שבועות פורסמה כתבה של צליל אברהם במוסף '7 לילות' של ידיעות אחרונות ובו חשפה מה עומד מאחורי המלצות המוכרים ברשתות המכירה של סטימצקי וצומת ספרים. ההמלצות חסרות הכנות של המוכרים כפי שהוצגו בכתבה הן תוצאה ישירה של הדואופול. צומת ספרים רוצה לקדם את ספרי הבעלים וגוררת גם את סטימצקי לחתום על הסכמים עם הוצאות אחרות כדי לקדם ספרים מסוימים וכך לשמור על רווחים. המכירות האינטרסנטיות הללו השפיעו באופן הרסני על המוסד שנקרא "רשימת רבי המכר" כיוון שכיום אין קשר בין הספרים הנמכרים ביותר לטעם הקריאה של הקהל. המקרה הנ"ל הוא עוד דוגמה לפגיעה של הדואופול בצרכן על אף השוק התחרותי והמחירים זולים שהוא יצר. 

חוק הסופרים אפוא, הוא חוק מבורך למרות שאין הוא פותר את הבעיות המרכזיות בשוק הספרים הישראלי כמו הבעלויות הצולבות ומצבן הכלכלי הרעוע של רוב הוצאות הספרים. החשיבות שלו היא בעצם העלאת המודעות לבעיה ויצירת דיון ציבורי סביבה. התקווה היא שהמחוקקים יצליחו למצוא את התרכובת המתאימה כך שהשוק ימשיך להיות תחרותי ונוח לצרכן מבלי לפגוע באפשרות קיומן הכלכלי של הוצאות הספרים השונות ותוך דאגה לפרנסתם של הסופרים. עד אז, השתדלו להיות ביקורתיים כלפי המלצות מוכרים, רשימות רבי מכר ומוסריותם של מבצעים המאפשרים קנייה של ספרים בסיטונאות. אם לא ניפול במלכודות הדבש של המשווקים אולי נוכל גם להשפיע בעצמנו על מצבו של שוק הספרים ולהקדים את החקיקה הממשלתית בנושא.

אלבומים שיצאו לאחרונה וסביר להניח שלא שמעתם עליהם

Phototaxis/ Pretty Ugly

מתוך הקומוניקט: "מפגש מקרי לפני 3 שנים בין יעל פלדינגר, בעלת תואר ראשון במוסיקולוגיה ואיתי צוק הוליד שיתוף פעולה אמנותי יוצא דופן בין שני הפכים משלימים. מה שהחל כהכנות למופע קברט המשיך והתפתח לאחד מההרכבים המרתקים והכובשים של התקופה האחרונה. יעל פלדינגר מצליחה לחדור לקרביים כבר בהאזנה ראשונה עם קולה המחוספס יוצא הדופן. הטקסטים פורצים גבולות ובעלי אופי ישיר ובועט = השירים משקפים את פני החברה ומדברים על הרצון לשחרור מעול הרצינות בה אתה תופס את עצמך, תחושת הספירה לאחור והכאוס או במילה אחת: זרות."

זאב טנא/ זה שר

מתוך הקומוניקט: זאב טנא הוא תמלילן וזמר רוק ישראלי, שידוע בשירי המחאה שלו ובסגנונו המשעשע. טנא נולד בפולין ב – 1947 וגדל בתל אביב. את פעילותו כמוסיקאי ויוצר עצמאי החל ב – 1987 עם צאת אלבומו הראשון "טנא והזאב". "זה שר" הוא אלבומו העשירי של טנא וממשיך את שיטת ההקלטה הייחודית שלו המשלבת אלתורים וסקיצות המרכיבים ביצועים חד פעמיים לכל שיר.

זאב על עבודת האלבום: "אמיר זוסקוביץ ואני הכנו סקיצות שירה וגיטרה, התכנסנו יחדיו, שוחחנו מעט על הקונספט של כל שיר, נכנסנו לשני ימי  הקלטות בלבד כאשר כולם מכונסים יחדיו באולפן הגדול עם אוזניות ומבצעים את השיר 'כמו בהופעה'. כל  שיר נוגן כמה פעמים, נבחר הטייק ולשיר הבא.

אסי זיגדון/ מכלום תקום

מתוך הקומוניקט: שלוש שנים לאחר אלבום הבכורה 'פנימה' ובו הלהיטים "חם לי בלב" ו"משחקים של אתמול", מוציא זיגדון את אלבומו השני "מכלום תקום", ממנו ראו אור עד עתה שני סינגלים נפלאים.  נפלאים. זיגדון הוכתר כטרובדור מיד עם צאתי של סינגל הבכורה הנושא את שם האלבום, ואשר לווה בסיבוב הופעות מוצלח בבתים של חברים מרמת הגולן ועד אילת.

דורון שפר/ מה פה כל כך מסובך?

מתוך הקומוניקט: דורון שפר (34) הוא אחד מהיוצרים העצמאיים האיכותיים במוזיקה הישראלית. מי שהיה בעבר "ילד פלא" והופיע לצד שייקה אופיר ב"המלך מתיא" והפקות נוספות בטלוויזיה מופיע מזה שנים עם חומר מקורי. באלבומו השני ממשיך דורון את ההתפתחות האמנותית והמוסיקליתו שלו ומתגלה כאמן מרתק – מעין מספר סיפורים מוסיקלי.

Second Best

במשך שנים נוהגים לבקר את התקשורת הישראלית על התגייסותה הלאומית בזמני משבר מחד, או על היותה שמאלנית, תל-אביבית ומתנשאת מאידך; ביקורת משמעותית מטיחים גם בחינמון 'ישראל היום' בעקבות הקשרים ההדוקים בין הבעלים, המיליארדר שלדון אידלסון, לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואף רשות השידור סופגת ביקורת ללא הרף בעקבות התכנים שהיא מייצרת ותשלום האגרה שהיא מחייבת. אך בתוך מפת התקשורת המקומית נוצרה עם השנים בעיה מדאיגה לא פחות שלא תמיד זוכה להתייחסות ראויה והיא: היעדר האלטרנטיבה. 

גופי התקשורת המרכזיים בישראל כיום הם ערוץ 2 (במיוחד שידורי קשת וחברת החדשות) וידיעות אחרונות. מולם מתחרים בהתאמה שני גופי תקשורת קטנים יותר : ערוץ 10 ומעריב. אלו לא גופי התקשורת המתחרים היחידים וכמובן שלא ניתן להתעלם מגופים כמו הערוץ הראשון, 'הארץ' ו'ישראל היום', אך ערוץ 10 ומעריב בנויים באופן דומה למדי לגופי התקשורת הגדולים יותר ומתחרים על אותו קהל יעד שמוגדר לרוב כ "ישראלי הממוצע".

ערוץ 10 קם מתוך תקווה ליצור אלטרנטיבה למונופול של ערוץ 2 על שידורי טלוויזיה מסחרית בישראל. אולם המילה 'אלטרנטיבה', כך מסתבר, פנים רבות לה. אם ערוץ 2 מייצר תוכניות בידור סוחפות מז'אנר הריאלטי או השעשוענים, ערוץ 10 יציע אלטרנטיבה בדמות תוכניות דומות מאותם ז'אנרים, לרוב פחות טובות ופחות פופלריות בקרב הצופים. אותו כנ"ל לגבי עיתון מעריב שמייצר עיתון כמעט זהה בצורתו (עיצוב, חלוקה, מוספים) לעיתון הנמכר ביותר במדינה – ידיעות אחרונות. 

עיתון אלטרנטיבי? עיתון מעריב בראשיתו כשעוד נקרא ידיעות מעריב

לו המוצרים התקשורתיים שמספקים ערוץ 10 ומעריב היו מבוקשים על ידי הצרכן הישראלי, הייתה לפחות הצדקה כלכלית לדרך פעולתם. אולם מפעם לפעם מתפרסמות ידיעות אודות הקשיים הכלכליים של שני הגופים הנ"ל, מה שמוכיח ככל הנראה כי מדינת ישראל קטנה מידי מכדי להכיל גופי תקשורת כפולים. מדוע, אם כן, לא מנסים קברניטי מעריב וערוץ 10 להציע אלטרנטיבה אמיתית ולא קוסמטית?

 גופי התקשורת הקטנים יותר בשוק הישראלי חייבים להעז ולעשות דברים אחרת אם הם רוצים שתהיה להם הצדקה ציבורית וכלכלית. הצרכן התקשורתי צריך להשתכנע שיש לו סיבה לעבור ולצרוך תכנים של גופי תקשורת אחרים. כך למשל, אחת התוכניות הטובות ביותר שערוץ 10 השכיל ליצור היא 'לונדון את קירשנבאום' והצלחתה נבעה בעיקר בזכות העובדה שאין תוכנית דומה לה באף ערוץ. אך תוכנית מסוג זה, או תוכניות ריאליטי פופולאריות יותר של הערוץ כמו 'הישרדות' או ה'יפה והחנון' לא גורמות לצופה לעבור לצפות באופן קבוע בערוץ מעבר לתוכניות הספציפיות הללו. על מנת שדבר כזה יקרה, הערוץ צריך למתג את עצמו כאלטרנטיבי בתחומים שונים אך מוגדרים ולא כפי שהוא עושה זאת היום בצורה אקלקטית וחסרת מעוף שיורה לכל הכיוונים ולא פוגעת בשום דבר. אופן סיקור החדשות, למשל, יכול להפוך ליותר פרובקטיבי ודעתני. סיקור כלכלי יכול להתרחב מעבר לתוכנית כמו 'לילה כלכלי' ולמתג את הערוץ כ'כדה מארקר של הטלוויזיה'. גם עיתון כמו מעריב יכול לייצר אג'נדה חדשה ולהעלות על נס תחומים שנתפשים בעיניו כחשובים ו/או להרחיב עיסוקו בתחומים מסוימים כמו תרבות, פנאי, ספורט, בריאות, אופנה וכו'. האופציות הן אינסופיות ומציאת הנוסחה המנצחת דורשת בעיקר חשיבה יצירתית.

גבולות האלטרנטיבה. תוכנית הדגל של ערוץ 10 - הישרדות.

למרות כל האמור לעיל, ישנה בעיה משמעותית ביצירת אלטרנטיבה תקשורתית והיא החשש מהתרסקות כלכלית. ואכן, קל להשיא עצות מן הצד כשחרב הנושים לא נמצאת על צווארך. אך כיוון שגופי התקשורת הקטנים בישראל נמצאים ממילא במשבר ששומט את ההצדקה הכלכלית לקיומם, ראוי לפחות שינסו להילחם על הצדקתם הציבורית-תקשורתית. אין להם אלטרנטיבה אחרת מלבד יצירת אלטרנטיבה תקשורתית ואם שינוי כזה יצליח, כולנו נרוויח.